האנטי־ציונות המוקדמת הייתה קואליציה של התנגדויות דתיות, אינטגרציוניסטיות, סוציאליסטיות ופוליטיות־ערביות, ולא דוקטרינה אחת. משתתפיה נחלקו בשאלות של עמיות יהודית, לאומיות, סולידריות מעמדית, הגירה והעתיד הפוליטי של ארץ ישראל. המחלוקות הללו התנהלו לפני שהתקיימה מדינה יהודית ולכן השתייכו לוויכוח היסטורי שונה מן המערכות המאוחרות נגד ישראל. התקופה כללה גם מבקרים יהודים שהתנגדו לריבונות מדינית אך אישרו חיים קולקטיביים יהודיים, לצד תנועות שדחו זכויות לאומיות יהודיות כליל. השואה, משבר הפליטים והוויכוח על החלוקה ב־1947 שינו מן היסוד את משמעותן של כל העמדות שקדמו להם.
חשיבותו של הוויכוח שקדם למדינה נובעת דווקא מכך שאי אפשר להשליך אותו בפשטות על הפוליטיקה שהתפתחה לאחר הקמת ישראל. מתנגדים יהודים לציונות יכלו לחשוש מהאשמות בנאמנות כפולה, לדחות לאומיות מטעמים דתיים, להעדיף אוניברסליזם סוציאליסטי או לתמוך במסגרת דו־לאומית בלי להפוך את הקיום הקולקטיבי היהודי עצמו לדבר פסול. ההתנגדות הערבית התפתחה מסיבות אחרות, ובהן התנגדות להגירה, לרכישת קרקעות, למדיניות הבריטית ולאפשרות של מדינה יהודית. העמדות הללו התנגשו לעיתים זו בזו, והנחות היסוד שלהן לא היו אחידות או ניתנות להחלפה. הן השתייכו למחלוקת חיה על מיזם שתוצאתו עדיין לא הוכרעה. הערך הנפרד על אנטי־ציונות, 1880–1947 בוחן את הטיעונים הללו, את הדמויות המרכזיות בהם ואת האסון ששינה את תנאי הוויכוח.
הקמת ישראל במאי 1948 שינתה את מושא האנטי־ציונות ממדינה מוצעת למדינה קיימת. השאלה המרכזית כבר לא הייתה אם הציונות צריכה להוביל לריבונות, אלא אם יש לקבל, להגביל, לבטל או לחסל ריבונות יהודית שכבר נוצרה. מלחמה, עקירה, תביעות פליטים, גבולות והכיבוש המאוחר יותר של שטחים שנתפסו ב־1967 העניקו לוויכוח זירה עובדתית ומוסרית חדשה. עצם הישרדותה של ישראל גם פירושה היה שאי אפשר עוד להבין את ההתנגדות רק כניבוי לגבי מה שריבונות עלולה לגרום. היא הפכה לפוליטיקה המופנית כלפי מדינה מתפקדת וכלפי הלגיטימיות של המשך קיומה הלאומי. ההבחנה הזאת היא הציר שבין אנטי־ציונויות יהודיות היסטוריות לבין התנועה שהתפתחה לאחר הקמת המדינה.
מ־1948 ועד 6 באוקטובר 2023 סייעו כמה מסורות פוליטיות לעצב את אוצר המילים המוכר של האנטי־ציונות המודרנית. לאומיות ערבית, תעמולה אנטי־ציונית סובייטית, דיפלומטיה של העולם השלישי והמדינות הבלתי־מזדהות, פוליטיקה רדיקלית במערב, תאוריה פוסט־קולוניאלית, אקטיביזם של ארגונים וקמפיינים לחרם לא דיברו בקול אחד, אך חזרו והפיצו האשמות שתיארו את הציונות כגזענות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, נאציזם או אפרטהייד. החלטת האו״ם מ־1975 שהשוותה ציונות לגזענות הייתה ציון דרך מוסדי חשוב, ואילו פורום הארגונים בדרבן ב־2001 והאקטיביזם המאוחר יותר של BDS סייעו להעביר את כתב האישום לארגוני זכויות אדם, אוניברסיטאות, כנסיות, איגודים וגופים מקצועיים. עם הזמן, ביקורת פוליטית על ממשלות ישראל מסוימות חלקה יותר ויותר שפה עם קמפיין רחב יותר נגד עצם הלגיטימיות של ריבונות יהודית. הערך הייעודי על אנטי־ציונות, 1948–6 באוקטובר 2023 עוקב בפירוט אחר ההעברה הזאת ומפריד בין מקורותיה האידאולוגיים השונים. מטרתו אינה להגדיר כל ביקורת על ישראל כאנטי־ציונית, אלא להראות כיצד נבנתה ונורמלה מערכת חוזרת של האשמות.
המתקפות בהובלת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 לא יצרו את המערכת הזאת, אך הן חשפו באיזו מהירות ניתן היה להפעיל אותה בקנה מידה המוני. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן העניקו סיסמאות, מאהלים, חרמות, קמפיינים מקצועיים, הצהרות מוסדיות ועימותים עם סטודנטים יהודים לתנועה נראות והיקף חברתי שלא הופיעו באותה צורה בתקופות קודמות. אוצר המילים היה מוכר, אך הקצב, הקהל והמסגרת הארגונית השתנו. טענות על רצח עם, אפרטהייד, קולוניאליזם של מתיישבים, התנגדות ודה־קולוניזציה נעו במהירות בין הפגנות, אוניברסיטאות, מוסדות תרבות, רשתות חברתיות וגופים מקצועיים. משום כך הפרקטיקה החברתית של התנועה חשובה לא פחות מהגדרותיה הפורמליות, שכן הדרה, הפחדה, אשמה קולקטיבית ודרישות לקונפורמיות אידאולוגית יכולות לפעול באמצעות שפה המוצגת כפוליטיקה רגילה. הערך הנפרד על אנטי־ציונות, 7 באוקטובר 2023–הווה מתעד את הרקורד העכשווי הזה במקום לשכפל אותו כאן.
האנטי־ציונות המודרנית, כפי שהמונח משמש בגלוסר הזה, איננה פשוט מילה נרדפת לביקורת על ישראל ואיננה זהה לכל עמדה היסטורית שהתנגדה בעבר לציונות. היא מתארת תנועה עכשווית שבה ישראל, הציונות והציונים הופכים שוב ושוב לקטגוריה סמלית של אשמה חריגה, ובה המדינה היחידה בעלת רוב יהודי מוצגת כבלתי־לגיטימית באופן ייחודי שמועבר לעיתים גם ליהודים ולמוסדות יהודיים במקומות אחרים. ביקורת מדינית יכולה להיכנס למערכת הזאת כאשר היא מפסיקה להיות טיעון על התנהגות והופכת למבנה שמאפשר דמוניזציה, אחריות קולקטיבית, הדרה או שלילת שוויון פוליטי יהודי. אפשר לנסח את ההבחנה בפשטות: אנטי־ציונות אינה זהה לאנטישמיות, אך בצורתה המודרנית הנבחנת כאן היא בהחלט אנטישמית. הטענה הזאת אינה מציבה את התנהלותה של ישראל מעבר לביקורת; היא דורשת שהביקורת תהיה מסוימת, מבוססת ראיות וכפופה לאותם סטנדרטים המוחלים על מדינות ועמים אחרים. משום כך הגלוסר מתמקד במילים, בהאשמות ובפרקטיקות חברתיות חוזרות שהופכות את התנועה לניתנת לזיהוי, ולא מתייחס לתווית לבדה כהוכחה מספקת.
הסקירה הזאת מצומצמת בכוונה משלושת הערכים ההיסטוריים שעליהם היא נשענת. הראשון עוקב אחר האנטי־ציונות לפני הקמת המדינה, כאשר הוויכוח עדיין עסק במיזם פוליטי שתוצאתו לא הוכרעה. השני עוקב אחר שינוי הוויכוח אחרי 1948 דרך ערוצים ערביים, סובייטיים, דיפלומטיים, אקדמיים ואקטיביסטיים. השלישי בוחן את התנועה אחרי 7 באוקטובר, כאשר רעיונות ישנים נכנסו לשלב חדש של גיוס המוני בחיים האזרחיים במערב. קריאת הדפים יחד מאפשרת לראות גם המשכיות וגם שבר בלי לכפות תנועות שונות לתוך קטגוריה נצחית אחת. היא גם מונעת מן הערך הכללי הזה לחזור על אותן ראיות המתועדות בפירוט רב יותר בדפי הכרונולוגיה.